פרשיית ניצול מצרים - הקדמה
פרשת בא גדושה באירועים דרמטיים - מכת ארבה, חושך, בכורות, הציווי על יציאת מצריים, קידוש החודש, הציוויים על פסח ועוד.
בין לבין, ישנה פרשייה קטנה ומשונה למדי שמוזכרת בפרשה פעמיים - שאילת הכלים מהמצרים וניצול מצרים.
בפרק י"א, מצווה הקב"ה את משה כך:
ב. דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:
ג. וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם:
ואכן, בשעת היציאה ממצרים, מקיימים בני ישראל את הציווי כלשונו וכהלכתו (אולי אפילו בהידור?...), כפי שהתורה מספרת לנו בסיפור יציאת מצריים המופיע בפרק י"ב:
לה. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת:
לו. וַיהֹוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:
למעשה, עניין הניצול ושאילת הכלים ממצרים, מופיע בתורה בשתי הזדמנויות נוספות, ובסה"כ חוזר על עצמו בתורה 4 פעמים (!).
בספר בראשית, פרק ט"ו, במעמד ברית בין הבתרים:
וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו.
וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל
.
וכן גם בפרשת שמות (ספר שמות, פרק ג'), במעמד הסנה בוער, שבו אומר הקב"ה למשה:
כ. וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאתָי אֲשֶׁר אֶעשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם:
כא. וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם:
כב. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם:
להשאיל או לגנוב? וממתי מותר לנצל במרמה?
כל בעל אוזן רגישה, ומי שחונך על ערכים יהודיים של יושר, של מוסר, של האיסור לשקר ולהונות (גם את הגוי), לא יכול שלא לנוע בחוסר נחת בכיסא בזמן הקריאה של הפסוקים האלה.
בני ישראל יודעים שהם עומדים לצאת ממצרים, ואפשר להניח שהם מבינים היטב שהכלים שהם עומדים לשאול לא יחזרו כבר לשכנים המצרים שלהם, אז אם כך - למה משה מצווה אותם "לשאול" כלים? לכאורה, זה שקר וגזל מהסוג הגרוע ביותר.
ובכלל - למה התורה בוחרת מילה כ"כ יוצאת דופן - לנצל - "וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם", "וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" ?
ומה זה "לנצל" את מצרים?
כאילו שהפסוקים עצמם לא מספיקים כדי לגרום לנו להרגיש לא בנוח עם עצמנו, מתנדב אונקלוס (ובעקבותיו כל הפרשנים) ומפרש לנו את המילה "ונצלתם" - ותרוקנון.
הבנתם?
מילא לשאול כלים, ומילא לנצל את מצרים, אבל בני ישראל לא סתם שאלו מהם כלים ושמלות, הם רוקנו את מצרים. לקחו ה-כ-ל. את כל כלי הכסף, את כל כלי הזהב ואת כל השמלות (השוות, כנראה...), וכל זה - ברמאות.
משונה, צורם לאוזן, ולא נעים בכלל.
ושאלה נוספת - כלי כסף, זהב ושמלות - מה יותר חשוב ממה?
על הפסוק "וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת", אומר רש"י:
ושמלת: אף הן היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב, והמאוחר בפסוק חשוב:
לפי רש"י, כלי הזהב חשובים יותר מכלי הכסף, עד כאן בסדר. אבל הוא גם מוסיף ומציין שהשמלות היו חשובות יותר מכלי הזהב. ממתי זה כך? ולמה?
גם זה קצת מוזר ולא ממש מסתדר.
האם ההסברים של פרשני הפשט מניחים את הדעת?
כמעט כל פרשני הפשט נדרשים להסביר את עניין השאלת הכלים והניצול, אבל - יש לומר - נראה שההסברים שם מספקים קצת דחוקים.
רש"י -הכל בגלל ההבטחה לאברהם
הנה, כך למשל רש"י (בעקבות הגמרא במסכת ברכות דף ט'), על הפסוק "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב":
דבר נא: אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם (בראשית טו יג) ועבדום וענו אותם קיים בהם, (שם יד)ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם
במילים אחרות - זה באמת לא בסדר לשאול כלים ולא להחזיר, וגם מאוד לא יפה לנצל. אבל אם הקב"ה הבטיח לאברהם שבנ"י יצאו ממצרים ברכוש גדול - אז אין ברירה, חייבים לקיים.
ההסבר הזה כמובן דחוק - אם לא בסדר לרמות ולא יפה לנצל, למה מראש הקב"ה הבטיח דבר כזה לאברהם?...
רשב"ם - זאת בכלל מתנה
הרשב"ם טוען שלשון "וישאילום" – לשון מתנה גמורה.
ההסבר, כמובן, קצת דחוק - התורה, כידוע, בוררת מילים בקפידה. אם כ"כ הרבה פעמים כתובה לשון "השאלה", הכוונה היא כנראה ל...השאלה.
אור החיים - זו היתה הוראת שעה של נביא
אור החיים מביא אסמכתא מהרמב"ם בלכות יסודי התורה, שישנם מצבים שבהם מותר לעקור מצווה או לעשות איסור על פי הוראת שעה של נביא, כאליהו בהר הכרמל בשעתו וכו'.
לפי דבריו, בנ"י שאלו את הכלים ממצרים לא להנאת ממון, אלא לפי מצוות הנביא בזמנם - משה, ולמרות שברור שהדבר אסור (איסור הונאה, גזל ועוד).
גם ההסבר הזה דחוק -
אם ההסבר הזה נכון והשאלת הכלים נעשתה בתורת הוראת שעה של נביא - למה הרמב"ם עצמו לא מביא את משה כדוגמא לזה, אבל כן מביא נביאים אחרים?
לפי דבריו, בנ"י שאלו את הכלים ממצרים לא להנאת ממון, אלא לפי מצוות הנביא בזמנם - משה, ולמרות שברור שהדבר אסור (איסור הונאה, גזל ועוד).
גם ההסבר הזה דחוק -
אם ההסבר הזה נכון והשאלת הכלים נעשתה בתורת הוראת שעה של נביא - למה הרמב"ם עצמו לא מביא את משה כדוגמא לזה, אבל כן מביא נביאים אחרים?
רש"ר הירש - הכל משכנות טובה ואהבת חינם
הרש"ר הירש, על פי המדרש, מסביר שבימים שבהם היו חושך ואפלה בכל ארץ מצריים, נחשפו בפני בני ישראל כל האוצרות של המצרים. המצרים ישבו בחושך, ובני ישראל ראו להם ה-כ-ל.
המצרים, שכל כך התרשמו מהעובדה שבני ישראל לא ניצלו את ימי החושך כדי לגנוב את האוצרות שלהם, כל כך העריכו את היושר ואת המוסריות שלהם עד שפשוט נתנו להם את האוצרות מרצונם החופשי. ככה, בשביל הכיף.
המצרים, שכל כך התרשמו מהעובדה שבני ישראל לא ניצלו את ימי החושך כדי לגנוב את האוצרות שלהם, כל כך העריכו את היושר ואת המוסריות שלהם עד שפשוט נתנו להם את האוצרות מרצונם החופשי. ככה, בשביל הכיף.
אז איך אפשר להבין את זה אחרת?
נדמה לי שהפרשייה הזו היא אחד המקרים שבהם יותר קל להבין ולקבל את הפשט, דווקא כאשר מתרחקים קצת משפט המילים ומנסים להבין את העניין דרך הרובד הנסתר שבו.
גלות מצרים ויציאת מצרים - לפי הקבלה והחסידות
על פי החסידות והקבלה, יש להסתכל על גלות מצרים כמעין "תבנית" ודוגמא לכל שאר הגלויות, ועל יציאת מצרים כ"תבנית" ודוגמא לכל שאר היציאות מעבדות לחירות שיבואו אחריה.
כך, בכל יציאה מצרה לרווחה - גם של כל אדם פרטי - ישנם פנים או לקחים שאפשר ללמוד מיציאת מצרים.
על מה נבחן אדם כשהוא יוצא מצרה ומשעבוד?
כשאדם יוצא מצרה, או מכל קושי שהוא, אפשר לבחון אותו בכל מיני צורות - האם הוא נלחם עד זוב דם כדי לעזור לעצמו, כיצד התנהג לסביבה בזמן שהיה שקוע בצרה וכו'.
אבל, אפשר גם לשאול שאלה אחרת - מה הוא למד מכל הסיפור. איזה תובנות, אילו לקחים הוא לוקח איתו הלאה לחיים.
ובקיצור - מה הוא לוקח איתו לעתיד מכל הסיפור?
מהרבה בחינות, השאלה הזו - הנוגעת לעתיד - חשובה הרבה מכל השאלות שעוסקות בעבר.
מה לוקחים איתם בני ישראל ממצרים?
בני ישראל, עם של עבדים, עומד לצאת לחופשי ולראשונה בחייו - להיות מוגדר כעם.
עד עכשיו, בנ"י היו עם של עבדים. הם לא היו צריכים לפתח לעצמם כלי התנהלות של עם, מנהגים של עם, וגם לא "דיפלומטיה" אזורית (התנהגות) של עם.
המצרים, לעומת זאת, היו מעצמה אזורית. חוץ מאמונה בבורא עולם, היה להם הכל.
מעתה, אל תאמר לנצל את מצרים, אלא להציל ממצרים
ברגע הזה, שבו בני ישראל עומדים לצאת, מצווה הקב"ה את משה - אמור לבני ישראל להוציא איתם ממצריים משהו שיהיה להם לעתיד - אמור להם להציל ממצרים משהו לטובת העתיד שלהם כעם.
ומה הם מצילים?
- כלי כסף - צבע הכסף מסמל בקבלה את מידת החסד, את הנתינה והשפע - את החיבור לסביבה, לדומם, לצומח ולבני האדם שסביב.
- כלי זהב - צבע הזהב מסמל בקבלה את מידת הדין, את הצמצום והניתוק - את גזירת הדין ואת המלחמה, כשצריך.
- שמלות - ממש כמו כתונת הפסים של יוסף - השמלה, הלבוש, הוא צורת ההתגלות של האדם ושל העם כלפי האנשים וכלפי העמים שסובבים אותו. השמלה - הלבוש, ההתגלות כלפי חוץ - יכולה להיות של חסד ושל שפע, ויכולה להיות של דין ומלחמה. השמלה (ההופעה החיצונית) מתאימה את עצמה לנסיבות.
במילים אחרות - כל עוד היו ישראל עם של עבדים, לא היה להם צורך לפתח ולקנות לעצמם מידות של חסד, של דין ולא היה להם צורך ללמוד מתי להשתמש בזה ומתי בזה. הבחירה מתי לנהוג בכל אחת מהדרכים בכל מקרה לא היתה בידם.
עכשיו, כשהם עומדים לצאת לחופשי ולהיות לראשונה לעם עצמאי, הם חייבים להציל איתם למען העתיד משהו ממצרים - צורות התנהגות "ממלכתיות" של חסד ונתינה, וגם הנהגות מדיניות של מלחמה ודין.
הם חייבים לסגל לעצמם את היכולת להופיע בזירה הבינלאומית בלבוש חסד, או בלבוש מלחמה, כשיש בזה צורך.
אז מה הכוונה ב"לשאול" ממצרים?
בני ישראל ירדו למצרים כדי להפוך בה לעם. כשהם יוצאים ממצרים, הם צריכים לצאת כעם.
וינצלו - מלשון להציל (ולא מלשון לנצל). תצילו משהו ממצריים, קחו משם ניצוצות של התנהלות, תלמדו משם מה זו התנהגות של עם, של מעצמה. (ובביטוי הקבלי לפעולה זו - העלאת ניצוצות, בירור ניצוצות הכסף [החסד], בירור ניצוצות הזהב [הדין] ובירור ניצוצות קו האמצע [השמלה] והחזרתם לעם היהודי).
וישאלו - כשאנחנו לוקחים ביטוי מעולם אחד ומיישמים אותו בעולם אחר, אנחנו אומרים שאנחנו עושים זאת "על דרך ההשאלה".
כשלומדים חכמה מאחד, ומיישמים אותה אצל אחר, אנחנו משתמשים בחכמה הזו "על דרך ההשאלה" - אבל הבעלים המקורי של החכמה אינו חסר דבר - ואדרבה, חכמתו משתכללת ומשתפרת כשהיא מיושמת בעוד ועוד מקומות וזוכה על ידי כך ל-"ליטוש" עם פנים שונות של המציאות.
אמור מעתה - בני ישראל שואלים את חכמת העם המצרי כדי ליישם אותה בהמשך דרכו העצמאית של העם היהודי, אך העם המצרי אינו חסר דבר בשל השאלה זו.
יישוב הקשיים והקושיות של פשט הפסוקים
ממתי אברהם מתעניין ב"רכוש גדול"?
ומה יותר חשוב - כלי כסף וזהב או שמלות?
והלוואי שנזכה ללמוד חכמה כזו יפה מכל פרשה קטנה שבתורה.......אמן.
אחרית דבר ותוספת יפה
חבר יקר (מתן ברזלי) הראה לי את הפסוקים בדברים ט"ו:
יב: כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ.
יג: וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם.
יד: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ.
טו: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם.
אז כן, הדברים מתחברים.
יש הרבה מצוות שלגביהן נאמר "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", ואחת מהן היא "וכי תשלחנו חופשי...לא תשלחנו ריקם" - שלח איתו משהו לדרך, שיהיה לו איך להתחיל את החיים העצמאיים שלו. תן לו צידה. תן לו התחלה.
תן לו להציל משהו מהחיים הקודמים שלו, לטובת העתיד שהוא עומד להתחיל.
מ.ש.ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה