פרשת בשלח - על הקשר שבין ניסיונות, ניסים ועמלק

הקדמה קצרה
השבת קראנו את פרשת בשלח.
בפרשה הזו מוזכר רצף משונה של אירועים:

•  קריעת ים סוף
•  המים המרים במרה
•  הורדת המן מן השמים במדבר סין
•  המים היוצאים מהצור (הסלע) ברפידים
•  ולסיום - המלחמה בעמלק.

על פניו, לא נראה שיש קשר בין האירועים פרט לעובדה שהם קרו אחד אחרי השני (כרונולוגית). עם זאת, בקריאה שנייה, בוחנת יותר, נראה שבהחלט יש חוט מקשר, עם מסר ברור מאוד בצידו.


המילים שמסתתרות בין השורות
לפעמים, הרמזים הקטנים שדרושים להבנת ה"הקשר" של העניין והמסר שלו, מסתתרים בכמה מילים קטנות, או באיזשהו ביטוי שחבוי בירכתי הפסוקים או הפסקאות.

תוך כדי הקריאה של הפרשה, ניתן לשים לב שהפרשה מציגה בעצם רצף של ניסיונות הדדיים של ה' ועם ישראל - פעם ה' מנסה את ישראל, פעם ישראל מנסים את ה' (כן, תראו בהמשך), ופעם שוב ה' מנסה את ישראל. לכל זה מתלווה, כידוע, אוסף של ניסים.

אם כך, הרמז החבוי שעוזר לנו לחשוף את החוט המקשר של פרשת בשלח, הוא השורש נ.ס.ה שמופיע בפרשה שלנו כמה פעמים, בצורות שונות.


ניסיון ראשון בסבב, והנס הגדול מכולם - קריעת ים סוף
מכל שרשרת האירועים שציינו למעלה, קריעת ים סוף הוא האירוע היחיד שהשורש נ.ס.ה לא מופיע בו בצורה מפורשת, אבל תיאור הפסוקים לא מותיר מקום לספק - בני ישראל מעמידים את משה ואת ה' למבחן, שימו לב:

וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן:   וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְ־הֹוָ־ה:

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:

הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:

והנס הגדול מכולם - זה שמהדהד עד היום בכל בית יהודי - לא מאחר לבוא:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:

וַיּוֹשַׁע יְ־הֹוָ־ה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם:

אם כן, זהו הניסיון הראשון - בני ישראל מנסים את ה' ואת משה, והניסיון עובר בהצלחה מרשימה - עם שלם של עבדים שזה הרגע נמלטו, צועד בגאון בתוך מים שנבקעים וניצבים כחומה מימינם ומשמאלם. אותם מים בדיוק, שבים למקומם על המצרים ובולעים אותם בסערה. אחרי נס כזה, לא פלא שהתורה מעידה בצורה ברורה ומפורשת על האמונה של בני ישראל - וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ־הֹוָ־ה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְ־הֹוָ־ה וַיַּאֲמִינוּ בַּי־הֹוָ־ה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ: לכאורה, היה מקום לחשוב שאחרי נס גלוי וכביר שכזה, לא יהיה עוד צורך בניסיונות נוספים. פרשת בשלח מספרת לנו על רצף אירועים מפתיע, מיד לאחר מכן. ניסיון שני בסבב - המים המרים במרה הפעם הניסיון הוא מהצד השני - ה' מנסה את בני ישראל: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל יְ־הֹוָ־ה וַיּוֹרֵהוּ יְ־הֹוָ־ה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: האם מישהו יכול להעלות על הדעת שהקב"ה, שהרגע בקע את ים סוף והטביע בו את המצרים, לא מסוגל (או לא מעוניין) לספק לבני ישראל מי שתייה מתוקים?   הרי זה נס קטן מאוד ביחס לקריעת ים סוף. אלא שיש לשים לב לביטוי שמופיע בסוף הפסוק - "וְשָׁם נִסָּהוּ". הביטוי הזה מרמז על העובדה (הברורה) שהמחסור במי שתייה מתוקים כמובן לא היה עניין מהותי. לקב"ה אין שום בעיה לספק מים מתוקים במדבר, ולא בכל מקום אחר. המים המרים אינם אלא "תחפושת" למה שעמד מאחוריהם - הניסיון שה' ניסה את בני ישראל. זהו הניסיון השני בפרשה. ניסיון שלישי בסבב - הורדת המן מן השמים במדבר סין בניסיון השלישי שוב ה' מנסה את בני ישראל -  וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְ־הֹוָ־ה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: וַיֹּאמֶר יְ־הֹוָ־ה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: שוב, האם לקב"ה באמת יש קושי לספק מזון ממשי ואמיתי לבני ישראל במדבר? ברור שלא. אז למה בעצם יש צורך ב"מן" היורד מן השמים?  למה לספק מזון מופלא וניסי, כשאפשר לספק מזון ממשי ואמיתי כמו שבני ישראל היו רגילים ממצרים? גם כאן, יש לשים לב למילים הנמצאות לקראת סוף הפסוק - "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ".  המטרה האמיתית שלשמה יורד המן איננה כדי להאכיל את בני ישראל, אלא "למען אנסנו" - המן הוא ניסיון נוסף שבו ה' מנסה את בני ישראל. זהו כבר הניסיון השלישי בפרשה. ניסיון רביעי בסבב - המים היוצאים מהצור (הסלע) ברפידים בניסיון הרביעי שוב התפקידים מתחלפים ובני ישראל הם אלה שמנסים את ה' - וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְ־הֹוָ־ה: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְ־הֹוָ־ה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְ־הֹוָ־ה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: כאן, הפסוקים כבר לא כ"כ רומזים אלא הופכים להיות די מפורשים - "מַה תְּנַסּוּן אֶת יְ־הֹוָ־ה"..."וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְ־הֹוָ־ה". העניין האמיתי אשר לשמו בני ישראל מעוררים את המריבה והמהומה (על לא מאומה) איננו המים. הם כבר למדו בניסיונות הקודמים שהקב"ה יכול ומסוגל לעשות כל נס שיחפוץ. העניין האמיתי הוא הניסיון - האם ה' עדיין בקירבנו?  האם הוא עדיין איתנו כפי שהיה קודם לכן? והמים? הם היו רק תירוץ כדי לבדוק אם הקב"ה עדיין כאן. זהו כבר הניסיון הרביעי בפרשה. ניסיון חמישי בסבב - המלחמה בעמלק בניסיון החמישי זהו שוב ה' שמנסה את בני ישראל ושולח לכיוונם את עמלק - וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: מיהו עמלק? קפיצה קטנה לדרשות של פורים תזכיר לנו שעמלק הוא שורש הספק שבלב האדם (עמלק בגימטריה = ספק). עמלק הוא זה שנאמר עליו (דברים, כ"ה)  אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים עמלק מחפש את הנחשלים, את אלו שאינם בטוחים בעצמם, אלו שהספק תמיד בליבם ופוחדים לנקוט עמדה ברורה או לעשות מעשה - גם בגוף ("ואתה עייף ויגע") וגם ברוח ("ולא ירא אלוהים").  זהו עמלק. לאור כל הניסיונות והניסים שפרשת בשלח מספרת לנו עליהם אחד אחרי השני - ברור שזה העיתוי המתאים ביותר להופעתו של עמלק - שורש הספק וחוסר הביטחון.  זהו בסה"כ ניסיון נוסף (חמישי במספר) שבו ה' מנסה את בני ישראל - האם יבטחו בו, או האם יתנו לספק להחליש אותם ואת אמונתם. ההמשך ידוע - יהושע יוצא להילחם בעמלק ומביס אותו בקרב. ומה קורה לשורש נ.ס.ה שמופיע בתורה מיד לאחר מכן? ראו זה פלא.... וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְ־הֹוָ־ה נִסִּי: זו הפעם הראשונה בפרשה שבה השורש נ.ס.ה מופיע לא בתור ניסיון, אלא בתור נס. מה ההבדל בין ניסיון לנס?          מתי הניסיון הופך להיות לנס? לאור הקריאה החוזרת בפרשת בשלח, נראה שהתשובה ברורה- כשבני ישראל מגלים את האומץ הדרוש כדי להילחם בעמלק - לעמוד בראש מורם, לקבל באופן ברור ופומבי את האמונה בה' ולעשות את המעשה הדרוש כדי לגרש את הספק מליבם - אז הם מצליחים להפוך את הניסיון לנס. זהו נס האמונה - דגל האמונה שמתנוסס ומתעלה גבוה מעל ראשם כמודיע לכל ה"עמלקים" - בעלי וגורמי הספקות שבעולם - "זו דעתי, זו אמונתי, ודבר לא יזיז אותי ממנה, לא בגוף ולא ברוח". וכשם שהדבר אמור באומה ובעם, כך הוא אמור בחיים הפרטיים של כל אדם. להפוך את הניסיון, לנס.