בפוסט הקודם, הזכרנו שהתורה נמשלה למים ואיך המשל הזה מסביר מדוע כל פרט קטן בחיים שלנו מעוצב ומודרך ע"י ההלכה היהודית.
כשממשיכים את אותו קו מחשבה, ישנו גם הצד השני של המטבע - כיצד המעשים שלנו - וכל פרט קטן בהם - משפיעים על העולמות הרוחניים שמעלינו.
אם כן -
מדוע באמת היהדות וההלכה היהודית מייחסות חשיבות גדולה כ"כ לפרטים הקטנים ביותר של המעשים שלנו?
בספר דברים, פרק ל"ב - פרשת האזינו, נאמר:
"כּי חֵלֶק יהוה עַמּו,
יַעֲקב חֶבֶל נַחֲלָתו".
שני חלקי הפסוק הזה - "חלק ה' עמו" ו-"יעקב חבל נחלתו", דורשים שניהם ביאור, שדרכו נוכל להבין את השאלה שאיתה פתחנו.
כי חלק ה' עמו - מהו חלק ה'?
ביומה השישי של בריאת העולם נברא האדם:
"וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה,
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה".
על המילים "וייפח באפיו נשמת חיים" נאמר בספר הזוהר:
"מאן דנפח - מתוכו נפח".
במילים אחרות, את הרגע שבו הפיח אלוהים רוח חיים באדם, אפשר לדמות לאדם המנפח בלון, ומוציא מפיו משב של אוויר, היוצא באופן ישיר מתוך גופו החוצה: מי שנפח (רוח חיים באדם) - מתוכו נפח (את אותה רוח חיים המחייה את האדם).
זהו כמובן משל בלבד, ויש להבין את כוונתו-
הרגע שבו הפיח אלוהים רוח חיים באדם, הוא הרגע שבו הוא (אלוהים) לקח משהו מתוך עצמו, ו"שתל" אותו באדם - כמו אדם המוציא אוויר מהחלק הפנימי ביותר של גופו, אל חוצה לו.
רק אז - כאשר בתוך תוכו של האדם "נשתל" אותו כח אלוהי ששייך למעשה לאלוה - זה היה הרגע שבו "ויהי האדם לנפש חיה".
דבר כזה לא נאמר על אף נברא אחר בששת ימי בראשית, וזאת מפני שהאדם הוא יצור מיוחד, שונה ומשונה מכל שאר חיות הבריאה האלוהית - הוא היחיד שעליו מעידה התורה שיש בו "חלק אלוה ממעל", יש בו משהו - איזשהו כח, איזשהי מהות - שלא ניתנה ולא קיימת באף נברא אחר בעולם.
הכח המיוחד הזה, המהות המיוחדת הזאת, היא זו שאנו קוראים לה בכלליות - "נשמה".
האדם הוא היצור היחיד שיש בו חלק ממשי מהאלוה עצמו, שבזכותו הנברא הזה (אנחנו - בני האדם) נקראים "חיים", והחלק המיוחד הזה הוא מה שאנחנו מכנים בכלליות "נשמה אלוהית".
כעת, אנחנו יכולים להבין את הפסוק "כּי חֵלֶק יהוה - עַמּו":
בעם ישראל יש חלק ממשי שלקוח מה'.
בעם ישראל יש נשמה אלוהית שאין לאף נברא אחר.
נמשיך הלאה.
יעקב חבל נחלתו - מהו החבל ומהי הנחלה?
כולנו - בני האדם, חיים בעולם הגשמי.
כפי שאמרנו, בתוך תוכנו פועלת כל הזמן (באופן גלוי או באופן נסתר - תלוי במעשים שלנו) נשמה אלוהית - שהיא חלק מעצמותו של האלוה והיא "חלק אלוה ממעל" ממש.
במרחק הזה, בפער הזה, שנפתח בין האלוה מצד אחד --- לבני האדם מצד שני,
קיים כל הזמן חוט מקשר, גשר איתן, שהוא גם ערוץ תקשורת וגם ערוץ השפעה - הנשמה האלוהית שלנו.
אנחנו, עם ישראל, הנושאים בקירבנו את הנשמה האלוהית, אנחנו נחלתו של האלוה בעולם - אנחנו נציגיו, שגריריו, דובריו, מייצגיו וגם...בניו.
כל פעולה שאנחנו עושים, נעשית למעשה בעזרת כח החיים שנותנת בנו הנשמה האלוהית,
כל מחשבה שאנחנו חושבים, כל תנועת אצבע, רגל, ראש או גוף שלנו - נעשית מכוחה של החיות האלוהית שבקרבנו,
למעשה, כל בחירה שלנו - נעשית בעזרתה, באמצעותה ובהשתתפותה של נשמתנו האלוהית.
הנשמה - היא אלוהית, ומקורה אצל בורא עולם, אבל בו בזמן - היא נמצאת בנו, בתוכנו, משתתפת איתנו בכל מעשינו הגשמיים.
הפסוק ("יַעֲקב חֶבֶל נַחֲלָתו") מדמה את המצב הזה של הנשמה לחבל ארוך ומתוח - שתחילתו וראשו בשמי מעלה אצל בורא עולם, וסופו כאן למטה, בעולם הגשמי.
כשמותחים חבל אורך ומנענעים את צידו האחד, התנועה יוצרת "גל" שמורגש גם בקצהו השני, לפעמים אפילו ביתר שאת ויתר עוז מאשר התנועה ההתחלתית.
אז למה באמת כל פרט קטן במעשים שלנו כ"כ חשוב?
המצב שאנחנו מתארים - של חוט מתוח בין שמים וארץ שכל תנועה בו יוצרת "גל" - זהו בדיוק מצבה של הנשמה בעולם שלנו.
כל תנועת גוף וכל מחשבה שלנו - נעשית מכוחה ובאמצעותה של הנשמה האלוהית, ש"מרגישה" את ההשפעה של הפעולה שלנו, ומעבירה את ההשפעות שלה הלאה, לעולמות עליונים.
כשאנחנו עושים פעולה כלשהי, הנשמה שלנו משתתפת איתנו באותה פעולה, מושפעת ממנה, ומשליכה אותה אל עבר העולמות הרוחניים ש"מעלינו".
בצורה הזו, כל תנודה וכל תזוזה במצב הנשמה שלנו כאן, בעולם הזה, יוצרת השפעות גדולות ומשמעותיות בעולמות עליונים - לטוב או לרע.
מי שמחובר בחבל בל ינותק ישירות לבורא עולם - כל בדל מחשבה שלו יכול להפוך עולמות,
מי שמקושר בקשר תמידי וישיר לעולמות הרוחניים שמעליו - כל תנועה שלו וכל בחירה שיעשה יש בכוחם להשפיע לטוב או לרע על כל הסובבים אותו - על בריאותם, על פרנסתם ועל חייהם.
לכן, היהדות מייחסת חשיבות גדולה מאוד לכל פרט של המעשים שלנו - מהבוקר עד הערב, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה.
לסיכום -
מי שיש בכוחו להחיות עולמות ולהאיר אותם,
מן הראוי שכל מעשיו ייבחנו בדיקדוק,
כדי לעשות ולהוסיף באמצעותם רק טוב לעולם כולו,
ואידך - זיל גמור.
כשממשיכים את אותו קו מחשבה, ישנו גם הצד השני של המטבע - כיצד המעשים שלנו - וכל פרט קטן בהם - משפיעים על העולמות הרוחניים שמעלינו.
אם כן -
מדוע באמת היהדות וההלכה היהודית מייחסות חשיבות גדולה כ"כ לפרטים הקטנים ביותר של המעשים שלנו?
בספר דברים, פרק ל"ב - פרשת האזינו, נאמר:
"כּי חֵלֶק יהוה עַמּו,
יַעֲקב חֶבֶל נַחֲלָתו".
שני חלקי הפסוק הזה - "חלק ה' עמו" ו-"יעקב חבל נחלתו", דורשים שניהם ביאור, שדרכו נוכל להבין את השאלה שאיתה פתחנו.
כי חלק ה' עמו - מהו חלק ה'?
ביומה השישי של בריאת העולם נברא האדם:
"וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה,
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה".
על המילים "וייפח באפיו נשמת חיים" נאמר בספר הזוהר:
"מאן דנפח - מתוכו נפח".
במילים אחרות, את הרגע שבו הפיח אלוהים רוח חיים באדם, אפשר לדמות לאדם המנפח בלון, ומוציא מפיו משב של אוויר, היוצא באופן ישיר מתוך גופו החוצה: מי שנפח (רוח חיים באדם) - מתוכו נפח (את אותה רוח חיים המחייה את האדם).
זהו כמובן משל בלבד, ויש להבין את כוונתו-
הרגע שבו הפיח אלוהים רוח חיים באדם, הוא הרגע שבו הוא (אלוהים) לקח משהו מתוך עצמו, ו"שתל" אותו באדם - כמו אדם המוציא אוויר מהחלק הפנימי ביותר של גופו, אל חוצה לו.
רק אז - כאשר בתוך תוכו של האדם "נשתל" אותו כח אלוהי ששייך למעשה לאלוה - זה היה הרגע שבו "ויהי האדם לנפש חיה".
דבר כזה לא נאמר על אף נברא אחר בששת ימי בראשית, וזאת מפני שהאדם הוא יצור מיוחד, שונה ומשונה מכל שאר חיות הבריאה האלוהית - הוא היחיד שעליו מעידה התורה שיש בו "חלק אלוה ממעל", יש בו משהו - איזשהו כח, איזשהי מהות - שלא ניתנה ולא קיימת באף נברא אחר בעולם.
הכח המיוחד הזה, המהות המיוחדת הזאת, היא זו שאנו קוראים לה בכלליות - "נשמה".
האדם הוא היצור היחיד שיש בו חלק ממשי מהאלוה עצמו, שבזכותו הנברא הזה (אנחנו - בני האדם) נקראים "חיים", והחלק המיוחד הזה הוא מה שאנחנו מכנים בכלליות "נשמה אלוהית".
כעת, אנחנו יכולים להבין את הפסוק "כּי חֵלֶק יהוה - עַמּו":
בעם ישראל יש חלק ממשי שלקוח מה'.
בעם ישראל יש נשמה אלוהית שאין לאף נברא אחר.
נמשיך הלאה.
יעקב חבל נחלתו - מהו החבל ומהי הנחלה?
כולנו - בני האדם, חיים בעולם הגשמי.
כפי שאמרנו, בתוך תוכנו פועלת כל הזמן (באופן גלוי או באופן נסתר - תלוי במעשים שלנו) נשמה אלוהית - שהיא חלק מעצמותו של האלוה והיא "חלק אלוה ממעל" ממש.
במרחק הזה, בפער הזה, שנפתח בין האלוה מצד אחד --- לבני האדם מצד שני,
קיים כל הזמן חוט מקשר, גשר איתן, שהוא גם ערוץ תקשורת וגם ערוץ השפעה - הנשמה האלוהית שלנו.
אנחנו, עם ישראל, הנושאים בקירבנו את הנשמה האלוהית, אנחנו נחלתו של האלוה בעולם - אנחנו נציגיו, שגריריו, דובריו, מייצגיו וגם...בניו.
כל פעולה שאנחנו עושים, נעשית למעשה בעזרת כח החיים שנותנת בנו הנשמה האלוהית,
כל מחשבה שאנחנו חושבים, כל תנועת אצבע, רגל, ראש או גוף שלנו - נעשית מכוחה של החיות האלוהית שבקרבנו,
למעשה, כל בחירה שלנו - נעשית בעזרתה, באמצעותה ובהשתתפותה של נשמתנו האלוהית.
הנשמה - היא אלוהית, ומקורה אצל בורא עולם, אבל בו בזמן - היא נמצאת בנו, בתוכנו, משתתפת איתנו בכל מעשינו הגשמיים.
הפסוק ("יַעֲקב חֶבֶל נַחֲלָתו") מדמה את המצב הזה של הנשמה לחבל ארוך ומתוח - שתחילתו וראשו בשמי מעלה אצל בורא עולם, וסופו כאן למטה, בעולם הגשמי.
כשמותחים חבל אורך ומנענעים את צידו האחד, התנועה יוצרת "גל" שמורגש גם בקצהו השני, לפעמים אפילו ביתר שאת ויתר עוז מאשר התנועה ההתחלתית.
אז למה באמת כל פרט קטן במעשים שלנו כ"כ חשוב?
המצב שאנחנו מתארים - של חוט מתוח בין שמים וארץ שכל תנועה בו יוצרת "גל" - זהו בדיוק מצבה של הנשמה בעולם שלנו.
כל תנועת גוף וכל מחשבה שלנו - נעשית מכוחה ובאמצעותה של הנשמה האלוהית, ש"מרגישה" את ההשפעה של הפעולה שלנו, ומעבירה את ההשפעות שלה הלאה, לעולמות עליונים.
כשאנחנו עושים פעולה כלשהי, הנשמה שלנו משתתפת איתנו באותה פעולה, מושפעת ממנה, ומשליכה אותה אל עבר העולמות הרוחניים ש"מעלינו".
בצורה הזו, כל תנודה וכל תזוזה במצב הנשמה שלנו כאן, בעולם הזה, יוצרת השפעות גדולות ומשמעותיות בעולמות עליונים - לטוב או לרע.
מי שמחובר בחבל בל ינותק ישירות לבורא עולם - כל בדל מחשבה שלו יכול להפוך עולמות,
מי שמקושר בקשר תמידי וישיר לעולמות הרוחניים שמעליו - כל תנועה שלו וכל בחירה שיעשה יש בכוחם להשפיע לטוב או לרע על כל הסובבים אותו - על בריאותם, על פרנסתם ועל חייהם.
לכן, היהדות מייחסת חשיבות גדולה מאוד לכל פרט של המעשים שלנו - מהבוקר עד הערב, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה.
לסיכום -
מי שיש בכוחו להחיות עולמות ולהאיר אותם,
מן הראוי שכל מעשיו ייבחנו בדיקדוק,
כדי לעשות ולהוסיף באמצעותם רק טוב לעולם כולו,
ואידך - זיל גמור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה