הלל, שמאי והנוכרי
הגמרא במסכת שבת, דף ל"א, מספרת לנו סיפור מוכר אבל עדיין מעניין על הלל ושמאי:
מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי ואמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבניין שבידו.
בא לפני הלל, גיירו. אמר לו: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" זוהי כל התורה כולה והשאר פירוש הוא - לך ולמד לבד.
מיד בתחילת הסיפור – כשהנכרי בא לשמאי - יש כמה דברים מוזרים:
- קודם כל, מה העניין של הרגל האחת כאן? למה הוא עומד על רגל אחת?
- מעבר לזה, למה שמאי מחזיק ביד אמת בניין? הרי ברור לנו ששמאי לא עסק כהשלמת הכנסה בבניית בתים, אז למה הוא מחזיק ביד כלי בניין?
התשובות:
הנוכרי רצה מלכתחילה רק "להרגיז" את שמאי ולכן ביקש שילמד אותו את כל התורה כשהוא עומד עם רגל אחת באוויר ("אין לי סבלנות ללמוד ולהקשיב להכל, בוא נראה אם תוכל ללמד אותי את כל התורה לפני שאני מאבד את שיווי המשקל שלי!"). במילים אחרות, הנוכרי מלכתחילה רצה רק לשחק, לא הייתה לו שום סבלות באמת להקשיב וללמוד.
ומה זאת אמת הבניין שהחזיק שמאי?
"אמת הבניין" הייתה מקל עץ שהבנאים היו משתמשים בו כדי למדוד אורך ורוחב של חדרים וגם כדי לראות אם הקירות והתקרות ישרות – כמו המטר והפלס שלנו.
למעשה, שמאי לא באמת ישב עם "אמת בניין" ביד, אלא – ברגע שהוא ראה שהנוכרי לא רציני, ולא באמת מעוניין להקשיב וללמוד, הוא הבין שהנוכרי לא עומד בסטנדרטים ובקריטריונים של עולם התורה היהודי – הוא לא עומד באמות המידה שנדרשו לדעת שמאי כדי לקרב אותו ולהתחבר אליו. במילים אחרות, שמאי היה מודד כל אחד ומנסה לקבוע אם הוא עומד ב"מידות" שדרושות כדי בכלל להתייחס אליו, לדבר איתו, ולקרב אותו לחברה היהודית – ולכן הגמרא אומרת שהוא דחף אותו ב"אמת הבניין" – כלי המדידה וההערכה ששמאי נהג בהם.
אבל אם מלכתחילה הנוכרי לא היה רציני ורצה ללמוד את כל התורה במספר שניות בודדות, אז גם ההתנהגות של הלל בכלל לא ברורה:
קודם כל – איך זה יכול להיות שהלל בכלל מתייחס לנוכרי, שמלכתחילה מגיע עם בקשה כ"כ פרובוקטיבית ומתגרה (ללמוד את כל התורה בזמן שבו הוא מצליח לעמוד על רגל אחת)?
איך יכול להיות שהלל מתמצת את כל התורה כולה (כולל מצוות שבת, תפילות, תפילין, ציצית וכו' וכו') במשפט אחד קטן? מה קרה לכל שאר המצוות פתאום?
כדי לענות על השאלות האלה, נחזור לרגע לדמות של הלל.
על אהבת האדם ורדיפת שלום
הלל הוא אולי גדול אוהבי האדם ורודפי השלום בעולם היהודי.
הגמרא במסכת שבת (דף ל"א) מספרת לנו עוד סיפור על הלל ושמאי:
מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי ואמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
אמר לו: תורה שבכתב אני מאמינך ותורה שבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב בלבד (בלי תורה שבעל פה), גער בו שמאי והוציאו בנזיפה.
בא לפני הלל, גיירו.
אמר לו הלל (כשהתחיל ללמד אותו תורה): א"ב ג"ד. למחרת, לימד אותו ההפך: על א' אמר לו שהוא ב' ועל ב' שהוא א'.
אמר לו (הנוכרי שהתגייר): והרי אתמול אמרת לי להפך! אמר לו: לא עלי אתה סומך? אף בתורה שבעל פה עלי סמוך!
בסיפור הזה שמאי נוקט באותה גישה שראינו גם קודם – קודם כל הוא בוחן את האנשים, בודק מי הם ומה הם, האם הם רציניים, האם ראוי בכלל לדבר איתם ולהתייחס אליהם וכו'.
לעומתו, הלל שוב פעם מתייחס לנוכרי בסבלנות, עונה לו, מדבר איתו, והכל לפי הדרישה, הסגנון וה"קצב" של הנוכרי עצמו.
זה, אולי, המפתח המרכזי לדמות של הלל – הוא עונה לכל אדם בסבלנות, מדבר עם כל אחד ברמה שלו, בסגנון שלו ובקצב שלו. הלל אוהב את כולם ומתחבר לכולם, ובעזרת האהבה הגדולה הזו שהוא מקרין לסביבה ומפזר למי שסביבו הוא מצליח בסופו של דבר לקרב את כולם ולחבר את כולם סביבו.
עכשיו אנחנו יכולים גם לענות על השאלות ששאלנו לגבי הנוכרי שעמד על רגל אחת:
איך זה יכול להיות שהלל בכלל מתייחס לנוכרי, שמלכתחילה מגיע עם בקשה כ"כ פרובוקטיבית ומתגרה? כי זאת הגישה הבסיסית של הלל לבני האדם שסביבו – הלל יודע שבעזרת סבלנות, אהבה וחום אנושי אפשר לחבר ולאחד את כולם סביבו. הוא לא "בודק בציציות" של כל אחד שעומד מולו, ולא מחפש את הפגמים בכל אחד, אלא מלמד עליו זכות ומתחבר אליו כמו שהוא, במצבו ובמעמדו.
ואיך יכול להיות שהלל מתמצת את כל התורה כולה (כולל מצוות שבת, תפילות, תפילין, ציצית וכו' וכו') במשפט אחד קטן? מה קרה לכל שאר המצוות פתאום? הלל כמובן לא מוותר על אף אחת מהמצוות, אבל הוא יודע ש"גם מסע של אלף ק"מ מתחיל בצעד קטן אחד" ויש לו את הסבלנות הדרושה כדי לעזור לאנשים לעשות את הצעד הקטן הראשון שאחריו ימשיכו ויעשו את כל שאר המסע שלהם.
הדרך של הלל ללימוד כל התורה וקיום כל המצוות מתחילה בסבלנות ואהבה, שהן רק המדרגה הראשונה בדרך לקיום כל המצוות.
העברת מסורת האהבה והמידות הטובות של הלל לעשרות תלמידיו
רדיפת השלום של הלל, הסבלנות שלו לכל אדם, והעובדה שהיה תמיד מקרב את כולם ומעודד אותם, איפשרה לו להעמיד עשרות רבות של תלמידים שכולם ללא יוצא מן הכלל היו גדולי ישראל, וכך מספרת הגמרא במסכת סוכה, דף כ"ח:
"תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן... גדול שבכולם- יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולם - יוחנן בן זכאי".
ומה מלמד אותנו אחרון תלמידי הלל – ר' יוחנן בן זכאי?
בפרקי אבות, פרק ב', משנה ט', מסופר כך:
אמר להם (ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו): צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם.
רבי אליעזר אומר עין טובה; רבי יהושע אומר חבר טוב; רבי יוסי אומר שכן טוב; רבי שמעון אומר הרואה את הנולד; רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.
אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם.
רבי אליעזר אומר עין רעה; רבי יהושע אומר חבר רע; רבי יוסי אומר שכן רע; רבי שמעון אומר הלווה ואינו משלם – אחד הלווה מן האדם, כלווה מן המקום, שנאמר (תהלים לז) לוה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן; רבי אלעזר אומר לב רע. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.
ר' יוחנן בן זכאי שהיה אחרון תלמידי הלל, הרגיש חובה וצורך להעביר את מסורת האהבה והקירוב לחמשת תלמידיו, ולכן - גם במידות הטובות וגם במידות הרעות הוא אומר שהלב של האדם כולל את כל הדברים בתוכו – גם הדברים הטובים וגם הדברים הרעים - הכל מתחיל מהלב שהוא מקור האהבה והרגש האנושי.
הגמרא במסכת שבת, דף ל"א, מספרת לנו סיפור מוכר אבל עדיין מעניין על הלל ושמאי:
מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי ואמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבניין שבידו.
בא לפני הלל, גיירו. אמר לו: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" זוהי כל התורה כולה והשאר פירוש הוא - לך ולמד לבד.
מיד בתחילת הסיפור – כשהנכרי בא לשמאי - יש כמה דברים מוזרים:
- קודם כל, מה העניין של הרגל האחת כאן? למה הוא עומד על רגל אחת?
- מעבר לזה, למה שמאי מחזיק ביד אמת בניין? הרי ברור לנו ששמאי לא עסק כהשלמת הכנסה בבניית בתים, אז למה הוא מחזיק ביד כלי בניין?
התשובות:
הנוכרי רצה מלכתחילה רק "להרגיז" את שמאי ולכן ביקש שילמד אותו את כל התורה כשהוא עומד עם רגל אחת באוויר ("אין לי סבלנות ללמוד ולהקשיב להכל, בוא נראה אם תוכל ללמד אותי את כל התורה לפני שאני מאבד את שיווי המשקל שלי!"). במילים אחרות, הנוכרי מלכתחילה רצה רק לשחק, לא הייתה לו שום סבלות באמת להקשיב וללמוד.
ומה זאת אמת הבניין שהחזיק שמאי?
"אמת הבניין" הייתה מקל עץ שהבנאים היו משתמשים בו כדי למדוד אורך ורוחב של חדרים וגם כדי לראות אם הקירות והתקרות ישרות – כמו המטר והפלס שלנו.
למעשה, שמאי לא באמת ישב עם "אמת בניין" ביד, אלא – ברגע שהוא ראה שהנוכרי לא רציני, ולא באמת מעוניין להקשיב וללמוד, הוא הבין שהנוכרי לא עומד בסטנדרטים ובקריטריונים של עולם התורה היהודי – הוא לא עומד באמות המידה שנדרשו לדעת שמאי כדי לקרב אותו ולהתחבר אליו. במילים אחרות, שמאי היה מודד כל אחד ומנסה לקבוע אם הוא עומד ב"מידות" שדרושות כדי בכלל להתייחס אליו, לדבר איתו, ולקרב אותו לחברה היהודית – ולכן הגמרא אומרת שהוא דחף אותו ב"אמת הבניין" – כלי המדידה וההערכה ששמאי נהג בהם.
אבל אם מלכתחילה הנוכרי לא היה רציני ורצה ללמוד את כל התורה במספר שניות בודדות, אז גם ההתנהגות של הלל בכלל לא ברורה:
קודם כל – איך זה יכול להיות שהלל בכלל מתייחס לנוכרי, שמלכתחילה מגיע עם בקשה כ"כ פרובוקטיבית ומתגרה (ללמוד את כל התורה בזמן שבו הוא מצליח לעמוד על רגל אחת)?
איך יכול להיות שהלל מתמצת את כל התורה כולה (כולל מצוות שבת, תפילות, תפילין, ציצית וכו' וכו') במשפט אחד קטן? מה קרה לכל שאר המצוות פתאום?
כדי לענות על השאלות האלה, נחזור לרגע לדמות של הלל.
על אהבת האדם ורדיפת שלום
הלל הוא אולי גדול אוהבי האדם ורודפי השלום בעולם היהודי.
הגמרא במסכת שבת (דף ל"א) מספרת לנו עוד סיפור על הלל ושמאי:
מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי ואמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
אמר לו: תורה שבכתב אני מאמינך ותורה שבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב בלבד (בלי תורה שבעל פה), גער בו שמאי והוציאו בנזיפה.
בא לפני הלל, גיירו.
אמר לו הלל (כשהתחיל ללמד אותו תורה): א"ב ג"ד. למחרת, לימד אותו ההפך: על א' אמר לו שהוא ב' ועל ב' שהוא א'.
אמר לו (הנוכרי שהתגייר): והרי אתמול אמרת לי להפך! אמר לו: לא עלי אתה סומך? אף בתורה שבעל פה עלי סמוך!
בסיפור הזה שמאי נוקט באותה גישה שראינו גם קודם – קודם כל הוא בוחן את האנשים, בודק מי הם ומה הם, האם הם רציניים, האם ראוי בכלל לדבר איתם ולהתייחס אליהם וכו'.
לעומתו, הלל שוב פעם מתייחס לנוכרי בסבלנות, עונה לו, מדבר איתו, והכל לפי הדרישה, הסגנון וה"קצב" של הנוכרי עצמו.
זה, אולי, המפתח המרכזי לדמות של הלל – הוא עונה לכל אדם בסבלנות, מדבר עם כל אחד ברמה שלו, בסגנון שלו ובקצב שלו. הלל אוהב את כולם ומתחבר לכולם, ובעזרת האהבה הגדולה הזו שהוא מקרין לסביבה ומפזר למי שסביבו הוא מצליח בסופו של דבר לקרב את כולם ולחבר את כולם סביבו.
עכשיו אנחנו יכולים גם לענות על השאלות ששאלנו לגבי הנוכרי שעמד על רגל אחת:
איך זה יכול להיות שהלל בכלל מתייחס לנוכרי, שמלכתחילה מגיע עם בקשה כ"כ פרובוקטיבית ומתגרה? כי זאת הגישה הבסיסית של הלל לבני האדם שסביבו – הלל יודע שבעזרת סבלנות, אהבה וחום אנושי אפשר לחבר ולאחד את כולם סביבו. הוא לא "בודק בציציות" של כל אחד שעומד מולו, ולא מחפש את הפגמים בכל אחד, אלא מלמד עליו זכות ומתחבר אליו כמו שהוא, במצבו ובמעמדו.
ואיך יכול להיות שהלל מתמצת את כל התורה כולה (כולל מצוות שבת, תפילות, תפילין, ציצית וכו' וכו') במשפט אחד קטן? מה קרה לכל שאר המצוות פתאום? הלל כמובן לא מוותר על אף אחת מהמצוות, אבל הוא יודע ש"גם מסע של אלף ק"מ מתחיל בצעד קטן אחד" ויש לו את הסבלנות הדרושה כדי לעזור לאנשים לעשות את הצעד הקטן הראשון שאחריו ימשיכו ויעשו את כל שאר המסע שלהם.
הדרך של הלל ללימוד כל התורה וקיום כל המצוות מתחילה בסבלנות ואהבה, שהן רק המדרגה הראשונה בדרך לקיום כל המצוות.
העברת מסורת האהבה והמידות הטובות של הלל לעשרות תלמידיו
רדיפת השלום של הלל, הסבלנות שלו לכל אדם, והעובדה שהיה תמיד מקרב את כולם ומעודד אותם, איפשרה לו להעמיד עשרות רבות של תלמידים שכולם ללא יוצא מן הכלל היו גדולי ישראל, וכך מספרת הגמרא במסכת סוכה, דף כ"ח:
"תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן... גדול שבכולם- יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולם - יוחנן בן זכאי".
ומה מלמד אותנו אחרון תלמידי הלל – ר' יוחנן בן זכאי?
בפרקי אבות, פרק ב', משנה ט', מסופר כך:
אמר להם (ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו): צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם.
רבי אליעזר אומר עין טובה; רבי יהושע אומר חבר טוב; רבי יוסי אומר שכן טוב; רבי שמעון אומר הרואה את הנולד; רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.
אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם.
רבי אליעזר אומר עין רעה; רבי יהושע אומר חבר רע; רבי יוסי אומר שכן רע; רבי שמעון אומר הלווה ואינו משלם – אחד הלווה מן האדם, כלווה מן המקום, שנאמר (תהלים לז) לוה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן; רבי אלעזר אומר לב רע. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.
ר' יוחנן בן זכאי שהיה אחרון תלמידי הלל, הרגיש חובה וצורך להעביר את מסורת האהבה והקירוב לחמשת תלמידיו, ולכן - גם במידות הטובות וגם במידות הרעות הוא אומר שהלב של האדם כולל את כל הדברים בתוכו – גם הדברים הטובים וגם הדברים הרעים - הכל מתחיל מהלב שהוא מקור האהבה והרגש האנושי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה